שלושה שבועות בארה"ב - חלק ב'

מאת: מיכאל קוגן

תמונות: מרינה קוגן

חלק ב' מסן פרנסיסקו ללאס וגאס

היום השביעי (סן פרנציסקו - יוסמטי 341 קילומטר):

יום שהוקדש לנסיעה, אז הרשנו לעצמינו להתעורר מאוחר, לבקר באאוטלט באחד מפרברי אוקלנד ואז המשכנו בנסיעה לכיוון הפארק הלאומי יוסמטי.

לקראת סוף הנסיעה, נכנסים לאיזור הררי, הכביש הופך למפותל ואז מגיעים לכניסה לפארק. בכניסה יושב ריינג׳ר בכובע כזה כמו בסרטים מצויירים, מראש ידענו שאצלו אפשר לקנות כרטיס כניסה שנתי (80$) לכל הפארקים הלאומיים…כרטיס כניסה לשבוע לפארק אחד עולה 35$ (לרכב) אז כמובן מכיוון שביקרנו בעוד 3 פארקים זה בדיוק מה שצריך לעשות. לפארק הגענו יחסית מאוחר - כשעתיים וחצי לפני השקיעה אז זה לא שהיה לנו מלא זמן…והחלטנו לעשות מסלול קצר באיזור שנקרא ה Mariposa Grove ובו עצי סקוויה הענקיים. יש לוגיסטיקה נהדרת, מחנים רכבים בחניה גדולה ומשם כל 5 דקות יוצא שאטל (נסיעה של 10 דקות) למסלולים באיזור. המסלולים עצמם הם מה שנקרא מסלולים לעצלנים (לא הכוונה למרחק ולא להפרשי הגבהים, אלא לרמות הסדר הקיצוניות, שבילים סלולים בחלקים (הנגשה) ומסודרים לתפארת בחלקים האחרים. גודל הסקוויות - לא נתפס…עצום ויפה…השלמנו את אחד המסלולים ונסענו למלון שבחכמתינו ממוקם 10 דקות מהכניסה לפארק ֿ(Tenaya).

היום השמיני (יוסמיטי, 155 קילומטר):

אם אתם שואלים את עצמכם איך ביום שבו היינו רק ביוסמיטי נסענו 155 קילומטר, התשובה היא שהפארק ענק (כפול בשטחו משטחה של רמה״ג) ומכיוון שהשטח הררי מאוד, יש בגדול רק 2 כבישים בפארק וכדי להגיע למשל מנוקדת ההתחלה של המסלול הראשון שעשינו (mist trail) לנקודה השנייה (Taft point) המרוחקות אווירית אולי 3 קילומטרים, היה צריך לנסוע כמעט 50 קילומטר). אבל חזרה לבוקר…זה הבוקר בו התעוררנו הכי מוקדם 5:30 השכמה וב 6:30 כבר היינו בכניסה לפארק. עוד כ 40 דקות נסיעה סופר מפותלת נכנסנו למנהרה שבסופה נתגלה מולינו..ובכן ה Tunnel View. נקודה מהמפורסמות בפארק, הכניסה הרשמית לעמק יוסמיטי ותצפית שחלמתי שנים לראות במו עיניי. מבט שמאלה - האל קפיטן ומבט ימינה - ה half dome..עדיין קר, אנחנו במעילים ובכובעי גרב ומפה ממשיכים בתוך העמק עד החניה לפני תחילת ה mist trail. שוב, מדובר במסלול הכי פופולארי ביוסמיטי וברור למה. ההליכה בתוך הקניון, החושף מדי פעם את צוקי הסלע האימתניים המתנוססים מעלה, נהר זורם (אגב הוא זורם פי 4 או 5 באביב או תחילת הקיץ…) עלייה די קשוחה (כ 300 מטר שינויי גובה) שדי גמרה את החלק הנשי במשפחה ולכן לאחר כשעה וחצי הליכה כשהגענו למרגלות המפל הראשון Vernall, הן נשארו במקום ואני ואיתן ״דפקנו ספרינט״ (חצי שעה בכל כיוון) עד למעלה המפל…משם ניתן להמשיך עוד וזו גם הדרך לטפס את ה Half Dome אבל את זה אנחנו משאירים לפעם אחרת. חזרנו לבנות והצלחנו לרדת בחזרה. בקיצור סה״כ למעלה למטה, בקצב די איטי וכולל עצירות - לקח כ 4 שעות…זמן לפיצה במתחם האוכל של הפארק ולמחשבה מה עוד עושים עד סוף היום?

לאחר קצת שיטוט באינטרנט בוחר בלוקיישן שנקרא Taft Point, נסיעה של כ40 דק׳ לתחילת המסלול. הפעם המסלול קצר יותר ויחסית מישורי (בערך 50 דק׳ לכל כיוון בהליכה קלילה) ואז מגיעים לתצפית מהיפות שראיתי בחיים שלי, מבט על עמק יוסמיטי והפעם - מלמעלה. כן..האל קפיטן מלמעלה. מבט למטה מהצוקים - מקפיא את הדם, גובה הצוקים הוא יותר מקילומטר, מי שמעיז להציץ מהצוק למטה (השיטה היא לשכב על בטן…) יכול לראות את כל יוסמיטי פרוס מתחתיו ועל הצוקים במקומות בלתי אפשריים צומחים להם עצי סקויה. זה המקום לפתוח את הבירה שהכינותי מראש…חוזרים כבר לקראת שקיעה עייפים (כמעט 25,000 צעדים) ומרוצים.

היום התשיעי (יוסמיטי - לייק טאהו, 383 קילומטר):

יום זה הוקדש לנסיעה צפונה לכיוון לייק טאהו, היעד הבא שלנו. מדובר בנסיעה יחסית איטית כי בטח השעתיים הראשונות שלה הן איטיות למדי, שוב דרך עמק יוסמיטי, עולים דרך Tioga pass (אגב…רק שבועיים לפני הגעתינו, דרך זו הייתה חסומה בגלל שלג…אז לבדוק היטב אם אתם בסתיו או באביב). באמת מהדרכים היפות שיש. פתאום לצד הדרך, אגם קטן ומהמם (Tenaya lake), עוצרים לקצת צילומים וטבילת רגליים (מרגיש קרוב ל 0 מעלות) וממשיכים.

יוצאים מהפארק ועוצרים בעיירה קטנה שנקראת Lee Vining אחת מתוך כמה עיירות ספר שכוחות אל שעצרנו בהן. את גודל העיירה ניתן לשער לפי תמונת בוגרי התיכון של שנה שעברה שתלויה בדיינר המקומי (9 ילדים). הדיינר לפי כל חוקי הז׳אנר, מוזיקה של אלביס ברקע, אישה מבוגרת מגישה וכמובן פאי לקינוח.

אז לאחר העצירה הזו ממשיכים בנסיעה, בדרך עוצרים באגם נוסף (Mono Lake) עצירה חמודה אבל בהמשך התבררה די מיותרת.

הנקודה הבאה בניווט היא Bodie State שהתיאור שלו הוא עיירת רפאים (לא שיש לנו מושג מה זה אומר עדיין). פנייה מהכביש הראשי, הכביש הסלול הופך להיות כביש עפר, הקליטה נעלמת וכל מה שאני חושב הוא - מה אני עושה אם יש פנצ׳ר…עוד 10 מייל ומגיעים לכניסה לפארק. הגברת שיושבת בכניסה, מודיעה לי בצער שהפארק נסגר בעוד רבע שעה והאם שווה לי לשלם 10 דולר כניסה. ברור שכן! ואנחנו מתחילים לרוץ. מדובר בעיירה שקפאה בזמן (לפי האינטרנט…זו עיירת הרפאים השמורה ביותר במערב) שהפכה למן מוזיאון כזה, הבתים של פעם, הסלון של פעם, מכונית משנות ה 20…בקיצור ממש מגניב. אך אכן בשעה 16:00 בדיוק פקח אינדיאני מקומי, החל לקדם את כולם כלפי היציאה…פיתחתי איתו שיחה בניסיון לעכב אותו קצת ולהשאיר למרינה עוד כמה דקות לצלם ושאלתי למה סוגרים כל כך מוקדם? האמת, ענה תשובה הגיונית: בעונה זו הטמפרטורות לאחר שקיעה יורדות כבר מתחת לאפס, וכאמור הכביש ללא קליטה. ״אם מישהו ייתקע בכביש, יצליח להגיע ברגל או לכביש הראשי או חזרה לפארק, עד השקיעה ואילו אחרי השקיעה - הסיכון לקפוא ממש…הוא גבוה מדי. טוב נו…אחרי טיעון כזה אנחנו ממהרים לרכב וממשיכים בנסיעה. אז, מי שרוצה לבקר שם - שווה ביקור של שעה. תכננו את הזמן שלכם!

הנסיעה ממשיכה, חוצים את הגבול לנוואדה (ודבר ראשון רואים קזינו) עוברים דרך עמק יפהפה עם חוות סוסים ענקיות עולים את העליות לפסגות שמקיפות את אגב טאהו ויורדים אל האגם. העיר שבה נלון עם שם פשוט South Lake Tahoe היא סוג של עיירת נופש, מלא מסעדות, ציוד להשכרה (מים בקיץ וסקי בחורף) אבל…וזה משהו שאנחנו מגלים על ארה״ב - הכל מתחיל להיסגר לקראת 19:00/20:00 ודבר שני, אין כמעט תאורת רחוב מה שהופך את כל האווירה לאפלולית. בכל מקרה אנחנו מוצאים מסעדה די מגניבה מעל בית קולנוע מקומי ולאחריה פורשים לשינה במלון (Hotel Azure)

היום העשירי (מסביב ללייק טאהו, 203 קילומטרים):

בבוקר מתחילים נסיעה להקיף את האגם…כן גם פה הנופים מדהימים. האגם בצבעים כחולים עמוקים, היה יום שמשי למדי אז חזינו בכל היופי בלי הפרעות. עצירה ראשונה בתצפית על ה Emerald Bay (ממש לצד הכביש).

ממשיכים למסלול שנקרא Eagle Rock. הפעם הבטחתי למשפחה שמדובר בהליכות קלילות ואכן רק 20 דקות עלייה ומגיעים לתצפית אגם יפה נוספת.

משם ממשיכים לעקוף את האגם צפונה ומצידו המזרחי מחפשים ומוצאים דרך לרדת ל Sand Harbor. חול לא מצאנו שם אבל בולדרים ענקיים בתוך מים צלולים ברמה הזויה מצאנו עוד איך…בילדרנו את דרכינו מטה והפעם גם עזרנו אומץ (טוב רק אני), לתת טבילה קטנה באגם.

עוד נסיעה דרומה בה חיפשתי איפה אפשר לחוות קצת מחווית הסתיו, אז הדרך הובילה אותנו ל Hope Valley טיפה דרומית לאגם ומשם חזרנו (כולל עצירה לבירה ב South Lake Tahoe Brewery) לנקודת ה Emerald Bay כדי לצלם שקיעה…זה התברר כטעות כי השקיעה הייתה בכיוון ההפוך - אבל עדיין יצאו תמונות לא רעות בכלל. יאללה חזל״ש כי מחר צפויה הנסיעה הארוכה ביותר בטיול.

היום האחד עשר (לייק טאהו - לאס וגאס, 722 קילומטרים):

יום שכולו נהיגה. ראשית ריספקט לילדים שלי ששרדו נסיעה של 7.5 שעות ורק בשעתיים האחרונות התחילו לריב. הנסיעה פשוט עוברת נופים רבים והיא תענוג למי שאוהב לנהוג. מתחילים את הנסיעה בנוף ההררי של לייק טאהו, יורדים לעמק יפה, נכנסים למדבר גבוהה (דהיינו הרים מסביב) ובסוף מגיעים למדבריות שסביב וגאס.

מן הסתם עשינו קצת עצירות, אחת באגם נחמד ( Walker Lake). ואחת בעיירה סופר מיוחדת שנקראת Tonopah, מדובר בעיירה שלהגיד עליה מוזרה זה אנדרסטייטמנט…במרכזה 2 מלונות האחד שנראה די רגיל ומוזנח נקרא Mizpah Hotel, המלון הוקם ב 1907 והסיפורים (המתוחזקים היטב ע״י העיירה, הרי בלעדיהם אין לאף אחד סיבה לבקר שם) מספרים שרוחה של זונה שנרצחה באכזריות ע״י מהמר מזדמן, עדיין מרחפת בין חדרי המלון. המלון השני מגניב עוד יותר, הוא נבחר בכמה סקרים כ Americas Scariest Motel והוא ה The Clown Motel. נתחיל בזה שהוא ממוקם מיד בכניסה לבית הקברות העתיק המקומי (כן…גם מזה האמריקאים עשו אטרקציה, בכניסה לבית קברות ניתן לקחת ברושור, לטייל בין הקברים ולגלות את סיפורי הקבורים שם (מתחילת המאה לערך). המלון כשמו הוא מחווה לליצנים, ויש בו את מוזיאון הליצנים - אוסף כלל עולמי ובו אלפי בובות ליצנים מכל הסוגים והגוונים. חדרי המלון מעוצבים לפי נושאים מסרטי האימה - יום שיש ה 13, הסיוט ברחוב אלם וכמובן ׳זה׳…בקיצור לא בטוח שהייתי ישן שם, אבל בהחלט שווה ביקור.

אז אחרי הביקור בעיירה וארוחת צהריים בדיינר מקומי, המשכנו בנסיעה ארוכה מאוד עד לוגאס…שם בחרנו במלון ה Venetian, האוטו הוחנה (כמובן בסיוע ה Vallet) ואנחנו נכנסו למלון. 

אחרי העיירות הקטנות, לבקר במלון כזה זה בהחלט בומבסטי… לא יכולתי לתאר לעצמי את הגודל וההשקעה…כמובן שהכל בנוי לטובת המהמרים וכל הדרכים איכשהו ״עזורות לך״ לא לצאת מהמלון ולחזור חזרה לקזינו.

אנחנו, גמורים בשלב זה, רק מחפשים מסעדה לאכול בה…ולאחר שיטוט בין תעלות המלון. מתמקמים במסעדה איטלקית (אלא מה) ומשם לסוויטה המפנקת.

היום השנים עשר (וגאס, בלי נסיעות, רק מונית וחצי):

את היום ניצלנו להתרשם מהסטריפ והמלונות שעליו. בגדול זה פעם ראשונה של כולנו בוגאס ואכן הכל נראה ענק ומושקע - המלון הרומי של סיזרז, ההעתק של פריז, ניו יורק ניו יורק וכן הלאה…המוני אנשים ברחוב ואכן - דברים שקורים בוגאס…מה שלא ציפינו זה העירום החלקי ברחובות של בחורות המזמנות תיירים למופעים שלהן. עבור ילדים זה היה מפתיע ואולי היינו צריכים להכין אותם טוב יותר. עוד דבר לגבי הסטריפ, בגלל שהמלונות גדולים…הם נראים קרובים כאשר למעשה זה חתיכת הליכה ממלון למלון ובמיוחד שהגענו בעיצומם של ההכנות לפורמולה 1 ועל כן מעברים רבים בכבישים היו חסומים וצריך כל הזמן לנוע למעלה ומטה בגשרים של הולכי רגל. בקיצור התעייפנו יותר שם ממסלולי ההליכה ביוסמיטי. להגיד את האמת - וגאס מלהיבה בהתחלה…אבל - הכל פלסטיק מזוייף והאווירה הזו יכולה לדכא…

אבל…לערב יש כבר תכנון. מבעוד מועד רכשנו כרטיסים למופע מחווה לאלוויס All Shook Up והנה אנחנו כבר בעולם המופעים. כמשפחה חובבת מוזיקה והופעות, לא ידעתי למה לצפות…הקהל שנכנס איתנו ברובו היה בגיל שבטח זכה לראות את אלוויס עוד בשיא כוחו…ה״חקיין״ עולה לבמה ונראה…ובכן כמו אלוויס, אבל לא בשנותיו הטובות. אבל אז הוא מתחיל במופע…מדובר במופע מהודק, מיטב הלהיטים של אלוויס מכל התקופות, הביצועים מעולים והזמר עושה כמיטבו על מנת לבדר את הקהל בקטעי מעבר ובדיחות שנונות. עושה רושם שמחד הוא לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי (מה שנותן למופע מימד הומוריסטי) ומצד שני את עבודתו הוא מבצע על הצד הטוב ביותר, כאשר בסוף ההופעה הוא אומר שכל מה שעומד כנר לרגליו הוא שימור מורשתו של ״המלך״ אני מאמין לו…וזה מה שחשוב! הילדים גם נהנים מהשירים ומהחוויה. שמחים למדי אנחנו פורשים להיום.

היום השלושה עשר (וגאס, שוב בלי נסיעות):

אז…אנחנו באמצע הטיול וזה הזמן למנוחה קטנה ובלי יותר מדי פעילות. קמים מאוחר ויורדים לבריכה של המלון. בעונה הזו כבר מתחיל להיות קריר (זאת אומרת מחוץ לבריכה…הבריכה מחוממת). הילדים נהנים ורק אחר הצהריים אנחנו מתארגנים להמשך היום. עוד ביום הקודם, ראינו מקום על הסטריפ שאמרנו שאנחנו חייבים לבקר שם, מדובר במסעדה/מתחם הופעות הקרוי Ole Red. מדובר בבר/מסעדה של אוכל אמריקאי קלאסי - המתפרס לגובה של 4 קומות שכולן פונות אל במה מרכזית שבה 24/7 מנגנים ושרים מוזיקת קאנטרי…כאמור מוזיקה אנחנו אוהבים אז המקום בדיוק בשבילנו ומומלץ מאוד!

לאחר מכן, מתחילים תנועה לכיוון מלון בלאג׳יו, שם מתקיים המופע של ערב: O' של סירק דה סוליי. הקדמה קטנה. כאשר נירית הכניסה בתכנון הטיול שאנחנו חייבים ללכת לראות קרקס, אמרתי לעצמי - מה לי ולקרקס? בסוף השתכנעתי ״בשביל הילדים״ ובדיעבד…זו הייתה אחת החוויות הכי טובות מכל הטיול. אין מילים בפי לתאר את החוויה. במה ענקית שבשנייה הופכת לבריכה עמוקה, מופעי אקרובטיקה משובחים שמשאירים אתכם פעורי פה, קטעי מעבר עם שני ליצנים שפשוט עושים את העבודה בצורה מושלמת ותחושה שאתה לא רוצה שזה ייגמר…שווה כל דולר (וזה לא מעט דולרים). בסיום המופע יוצאים לראות את מופע המזרקות של הבלאג׳יו וחוזרים למלון…החזרה חוויה בפני עצמה (וקצת מלחיצה) מדובר בחמישי בערב בוגאס, הרחובות דחוסים (כל אותם דברים שהזכרתי ביום אתמול מועצמים בהרבה) ולנוע בין כל האנשים והמוזרים שבחוץ עם שני ילדים זה די הלם תרבותי…